בימים אלו אני עוסקת בנושא הילדה הפנימית. עוד מנסה להבין, לראות ולהרגיש את הקשר איתה, מול מי אני באמת מדברת, מה מרכיב אותה. שתהיה לי את הוודאות הזאת שזה הקול שלה ומה האישיות שלה.
קל לדמיין ילדה קטנה, אבל לפעמים מרגיש לי שזה לא כך. שהיא יותר רגש, מחשבה, וזכרון הנמצאים בגוף. הנושא אותו בוחנת כרגע הינו החלומות, התשוקות והרצונות הקוראים לנו ומבקשים להתממש. האם זה באמת בא מה”ילדה הפנימית” כפי שנוהגים לומר? או שזה בא מהנשמה? ממקור כלשהו?
החלק הזה כמו נסתר מעיניי וכעת בסשן זה מבקשת למצוא אותו. משום ששכחתי לאורך הדרך מה אני באמת רוצה, מה התשוקה שלי, מבקשת לעצמי עשייה מלאה בתשוקה ולהתמלא ממנה.
מקבלת פרספקטיבה האומרת, שאין זה משנה מאיפה זה בא, ואיך החלק הזה נקרא. שמה שחשוב לדעת שזה קיים, ורק להקשיב.
מבקשת שיראה לי איפה זה נמצא, איך זה מרגיש, ואיך זה נשמע. מרגישה שהוא נמצא מאחורי הפחד, תמיד אותו הפחד הזה שאומר לי שאני חוששת ממה שאחרים יגידו ויעשו לי כאשר אני מבטאת את החלק הזה שבי. שבעיקרון בגלל שאני לא שומעת, לא יכולה להגיב להם ולהעמיד אותם במקומם. שבסוף זה תמיד מגיע למקור הפחד - להיות לבד, בלי תמיכה, בלי מקום לביטוי ועשייה, ושנכשלתי.
מקבלת פרספקטיבה האומרת שאין צורך שהעולם כולו יתמוך בך. די והותר כאשר את תומכת בעצמך. שאת מקשיבה לתשוקה שלך ופועלת לממש אותה. כאשר את תומכת בעצמך, זאת המציאות שאת יוצרת ומשתקפת החוצה בעיני אחר.
אחרי הפרספקטיבה הזו מיד מרגישה מאוכזבת, מתוסכלת. כי האופן שבו אני תומכת ופועלת לממש את התשוקות לא מצליח לי. מרגישה שאני לא האדם המתאים לזה, כי אני לא ממש אסרטיבית מול האנשים, לא מצליחה לרתום אותם לעבוד איתי למימוש החלומות, לא כזו משפיעה ועוד. שזה יותר עניין של מזל, של רחמים, של במקרה יש פה אנשים טובים, של היקום שבא לעזור, ולא משהו שבא באמת ממני ומהאנרגיה שלי.
כמובן שמיד המיינדסט החיובי שלי אותו פיתחתי בעבודה פנימית, הגיע ומשדר לי מחשבות מעצימות וחיוביות. מזכיר לי חוויות שחוויתי, בהן יש נקודות אור יפהפיות שאומרות שאני כן משפיעה, כן מגשימה חלומות קטנים ותשוקות קטנות. מיד מרגישה הקלה, ומקבלת תחושה של שליטה מעצם המודעות למקור האכזבה והתסכול שאני מרגישה. שכעת יכולה לראות איפה אני מתקשה ומרגישה תחושה של תסכול ואכזבה בעניין המימוש. ראיה זו מאפשרת לי לראות את האמת שאני כל הזמן הזה מתמקדת בשלילי, ומתוך זה יוצרת ביומיום את המציאות שלי.
כעת מקבלת תובנה מאוד חזקה, שכל כך קל להתמקד בשלילי, להתנהל מתוך השלילי, במקום להאמין בעצמך ולהתנהל מתוך זה. כי האמונה בעצמי, האופן שבו חוויתי את זה הביא לי סוג של חוסר וודאות. תחושה של לא יודעת מתי זה יתממש, וסוג של כאפה כאשר לא מתממש הדבר הזה שאת רוצה, או שאת מגלה שאת לא בדיוק כפי שחשבת. שהשליליות מביאה איתה מעין ודאות עמה את פחות נופלת ושוללת את ההליכה בדרך הזו מתוך ניסיון.
עצם ההכרה בטוב שיש בשלילי ומה שהוא מספק, דווקא מעצים ומחזק אותי. כי אני במודעות לאיך שזה עובד, וההבנה הזו מעוררת אצלי כוחות, יש לי בחירה. כך כאשר אני שמה לב שאני נוטה להתמקד בשלילי, אני מבינה כי בסיטואציה זו אני חוששת ליפול ומבקשת את הבטחון שבוודאות. שבהרבה מצבים בהם אני נמנעת מלעשות דברים מסוימים, זה כי אני פוחדת להאמין שזה יצליח ובסוף זה נכשל.
ברור לי שעדיף להתמקד במשהו אחר במקום להתמקד בשלילי, אך האלטרנטיבה שמציעים לי כרגע, האמונה, היא אלטרנטיבה כל כך כואבת, מכבידה, מורידה, מתסכלת, מעוררת ספקות ומתישה.
מבקשת פרספקטיבה שתאפשר לי לחוות אחרת את האמונה בדרך מהנה, קלילה, שתיתן לי שלווה וביטחון. עולה קול האומר לנקות את מערכת היחסים עם האמונה, משום שיש לי טינות כלפיה, מהאופן שבו חוויתי את האמונה והתאכזבתי ממנה. אני ממש יכולה לראות את האמונה הופכת לדמות, ומסתכלת עליה באכזבה.
שולחת אהבה ללא תנאי למרחב הזה בינינו, למערכת היחסים הזו, כדי שאוכל להתחיל בתהליך הניקוי. אני מבינה שבעצם לא באמת ידעתי מהי אמונה, איך היא באמת פועלת, שיש גם סוג של אמונה עיוורת, כזו שאת מסירה את האחריות ממך והכל מסתדר. שבעצם בניתי ציפיות כלפיה לאיך שהיא אמורה לפעול ולהביא תוצאות.
מרגישה חוששת להתיידד עם האמונה כי שוב עולה הפחד הזה שבסוף זה לא יעבוד, שוב אתאכזב. אומרת לעצמי שהיא לא באה לפגוע בי, אלא לתמוך בי, מגייסת אומץ ומבקשת להכיר אותה.
איך האמונה פועלת?
היא סוג של רואה אותך, את מה שאת יכולה להיות. היא תמיד מסתכלת על הגרסה הטובה ביותר שלך, אליה את יכולה להגיע. היא רואה את הביטוי הגבוה ביותר של התכונות והיכולות שלך. האמונה היא בבחינת מראה של הדברים המדהימים שקיימים בך ואת הביטוי הגבוה ביותר של מי שאת.
מכאן אני מבינה, שהדמות בה אני מסתכלת במראה, הדמות אותה מראה לי האמונה מעוררת בי עצב. כי אני לא מצליחה להפוך לדמות הזו, לראות את עצמי ככזו. אני לא רואה את הדרכים ואת הפעולות לבצע על מנת להפוך לדמות הזו. שאני מנסה שוב ושוב למצוא את הדרך וכל פעם נכשלת. עד שלבסוף אני פשוט לא רוצה לראות את הדמות הזאת יותר.
שולחת אהבה ללא תנאי לחלק הזה, ומחבקת את מי שהייתי, עם כל הניסיונות והרצון להפוך לדמות היפה במראה. מבקשת פרספקטיבה שתסייע לי לרפא את החלק הזה ולראות מה באמת עושים כאשר רואים את הדמות שמספקת לי האמונה.
הפרספקטיבה נותנת לי את התחושה להסתכל על הדמות היפהפיה, ובמקום להרגיש שנכשלתי להגיע אליה, לשמוח על כך שהיא כאן, לחבק אותה ולהתרגש לראותה. היא זו שתראה לך את את הדרך בה תוכלי לבטא את הטוב ביותר שלך, להגיע לאיפה שהיא מאמינה שתוכלי להגיע. בצעדים קטנים לבנות את הביטחון שלך, להתייעץ איתה בכל צעד איך אפשר לפתח את מה שיש לך כרגע. שהיא תומכת בך בכל רגע ורגע כשאת אוזרת אומץ ומנסה. כמה כיף זה שהדמות יכולה להתחיל ממשהו קטן והיא גדלה יחד איתך, כל פעם מראה לך את הצעד הקטן הבא. מה שמעניין, שברגע שאני מתחילה להרגיש את החיבוק של האמונה, זה מתחיל לעורר את התשוקה, החלום, הרצון שלי, שזה מתחיל משם. הללויה.
מוזמנת להסתכל במראה, לשלוח אהבה ללא תנאי לעצמך, ולבקש מהאמונה שתראה לך איך היא רואה אותך, היפהפיה שאת. לשלוח לה חיבוק ולשמוח על כך שהיא איתך ובתוכך. אם את לא רואה אותה, זה ממש בסדר גמור. לשלוח אהבה ללא תנאי לעצמך, ולהיות בחמלה. לתת לעצמך את הקצב ואת ההסכמה לראות, אפילו ניצוץ קטן, משם זה כבר יבוא.
מוזמנת לכתוב לי את דעתך, או איך הרגשת מהקריאה ברשומה זו (בלחיצה על כפתור הוואצאפ מטה בצד ימין), יותר משאשמח להקשיב 💜
